אסתטיקה במשנת המהר"–= 0; מפראג

= 92;רב ישעיה שטיינברגר<= /span>

&= #1502;חניים, גיליון 01, סיון תשנ"ה

&= #1489;הוצאת מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי

<= o:p>

&= #1514;מצית: המאמר מסביר את מונחי ה"פשטות" וה"ראשית" בכתבי המהר"–= 0;, כבסיס לתפיס= 92;

&= #1488;סתטית יהודית השואפת לשילוב של ההיגיון, המו= 505;ר והיופי.

<= o:p>

&= #1502;ילות מפתח: אמנות יהודית, מהר"= 00;, אסתטיקה, מוסר,

<= o:p>

היופ= י הוא מהנושאי= 01; הקשים להגדר= 92;. היופי הוא סו= 489;ייקטיבי; דבר שנחשב ליפה בעכו יכול בהחלט

לעור= ר סלידה באסמפיא ולהפך. כמו ההקדש, כן הוא היופי - אין לך בו אלא מקומו ושעתו. ההוגה,

המתע= צם להכניס כל מושג בסד ההגדרה של האמת האוביי= 11;טיבית, עלול אפוא לכלות כוחותיו לרי= 11;

אם וכאשר ינסה לערוך משנה לוגית סדורה בענייני יופ= 97; והגדרות מהותו. ואכן האסתטיקה הי= 88; אחד

היופ= י הוא מהנושאי= 01; הקשים להגדר= 92;. היופי הוא סו= 489;ייקטיבי; דבר שנחשב ליפה בעכו יכול בהחלט
הענפים הקשי= 01; בפילוסופיה. (ראה ע' צמח, אסת= ;טיקה אנאליטית, עמ' 2= 31).

לעור= ר סלידה באסמפיא ולהפך. כמו ההקדש, כן הוא היופי - אין לך בו אלא מקומו ושעתו. ההוגה,

המתע= צם להכניס כל מושג בסד ההגדרה של האמת האוביי= 11;טיבית, עלול אפוא לכלות כוחותיו לרי= 11;

אם וכאשר ינסה לערוך משנה לוגית סדורה בענייני יופ= 97; והגדרות מהו= 14;ו. ואכן האסתטיקה הי= 88; אחד

הענפ= ים הקשים בפילוסופיה. (ראה ע' צמח, אסתטיקה אנאליטית, עמ' 2= 31).

<= br>
למרו= ת האמור מסתבר שדרך דברי המהר"ל, מגדולי ההוג= 97;ם במחשבת חז"ל, שחי וכתב במא= 492; השש

= 06;שרה, ניתן להגיע להגדרה מעמיקה ומודרנית גם = 489;תחום מעורפל זה. נשתדל להראו= 14; שהגדרות

= 92;מהר"ל מצביעות על אפשרות של קש= 512; בין האתי והא= 505;תטי - בין היפה והאמיתי. ביסוד הקשר עומד

= 02;ושג ה"פשטות". מטעם זה נתרכ= 494; במקורות שמה= 01; עולה ומתרקם קשר זה, ולא נטפל בכלליו= 14;

= 05;וגיית היופי במשנת המהר"ל.

<= br>
"פשטו= 514;" וחרות

ב"גבורו= ת ה'" (פרק נא) דן המהר"ל במשמעות "לח–= 1; עוני" שבמצה. כדרכו, הוא מציג שאלות נוקבות

הן המצה מסמלת א= 514; הגאולה - את העשירות, ואילו את העוני והשעבוד אמו= 12; לסמל המרור; לחם

עוני זה, המצה, לא נאכל במצרים אלא דווקא בצאתם משם. ועוד הוא מגי= 506; למסקנה שאמנ= 01; המצה

עצמה היא עניה יחסית ללחם הרגיל, החמץ, אך דווקא בשל &#= 1499;ך היא המזון של העשירים - העם

הנגא= ל ויוצא ממצרי= 01;! וכאן מנסח המהר"ל כלל, ל= 488;מור: ככל שדבר גשמ= 497; מצטיין בפשטות, כך הוא

מטיב לבטא את חרות האדם מהשעבו= 91; לחומריות המ= 05;בכת. לכן דווקא בן החורין, היוצ= 488; משעבוד

לגאו= לה, מסוגל לאכול מצה שנאפתה בחיפזון ונא= 99;לת כ"אוכל מוכן"= ; חיש מהר. העבד במצרים, שאין

לו בעולמו אלא הנאת האוכל, לא יסתפק בלח= 501; כזה. העם היה משועבד גם ברוחניותו - לצרכיו

ולמא= כלו. העבדים, עבדי החומר, נזקקי= 501; ללחם המסורב= 00; התופח, לחם החמץ שאין בו יתר על המצה

בחומ= רי התזונה הנחוצים אלא בחללים אווריריים חסרי ממשות. כי על כן ה"פשטות" היא השורש של

הדבר הקמאי "נטו", ובה טמונה החרות מסרבו= 00;, מהסתבכות, ולבסוף מהתמכרות טוטלית של האדם

לצור= כי גופו בעולם הזה. לשון אחרת: הפשוט מסמן את הטהור, האמית= 497; והמשוחרר, ואילו המסוב= 98;

והמס= ורבל והמסולסל - את המשועבד.

<= br style=3D'mso-special-character:line-break'>

הפשטות באסתטיקה

המה—= 2;"ל מרחיב ומבטא רעיון ה"פשטות", בהמשך שם, גם בהקשר לנושא ההופעה החיצונית

הבג•= 1;ים שהאדם - במקרה זה הכהן הגדול - לובש. משם להגדרה הכללית של היופי, הדרך קצרה.

הכה–= 3; הגדול, שהפייטן מתארו במלים:

<= /b>

"אמת מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קדשי הקדשים" (תפילת מוסף של יוה"כ<= /span>(,

&#= 1500;א היה לבוש באותה שעה בגדי זהב מצועצעים אלא בגדי לבן "פשוטים". ובלשון המהר"ל:

"כשנכנס לפני ולפנים, יש לו לשמש בבגדי לבן לפי מעלת המדרגה שנכנס לשם= ".

<= /b>

נרא•= 2; שכוונתו לומר שב"פשטות" מצויה נקודת החיבור בין ההופעה החיצונית הגשמית ובין האלוקות

הרו•= 5;נית. הראשון הוא אמצעי לאחרון; הכהן אמור לחוש ולהקרין "פשטות" לכל= 00; ישראל הצופה בו

בהי•= 9;נסו אל קדש הקדשים. דווקא הפשטות נוסכת אוויר&#= 1514; הוד קמאית.

בגד•= 7; הזהב משדרים מסר של סלסול והתרחקות מהמקור. את אלו פושט הכהן, כמצהיר שעם=

התחברות= ו אל השורש - בשעת השיא של כניסה אחת בש&= #1504;ה ביום הקדוש לבית קדשי הקדשים (בעת

התמזגות כל בחינות קדשי הקדשים: באדם, בזמן וב= מקום) אין לך יפה ומהודר מהצבע הלבן. צבע זה

הוא הטבעי, הקדום והקרוב ביותר למצב הקמאי של היצ&= #1497;רה. בחינת הלבן לעומת הצבעוני, הוא<= o:p>

כבחינת "עשה האלוקי= 501; את האדם ישר" לעומת " והמה ביקשו חשבונות רבים" (קהלת ז, כט וראה

רמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל). ברעיון זה גנוזה הגדרה עמוקה למושג ה"יפה" בכל מקום. לאמר= ,

היפה הוא המבטא את השורשי, את הרוחני ואת ה"נשמה היתרה" הפנימית הקורנת מהגשמי. (כעין=

זה כתב המהר"ל בחידושי אגדות לחולין נט, ב : "היופי והפא= 512; מתייחס אל הבלתי גשמי" ).=

ואכן ה"פשוט" הקלאסי נחשב לדבר היפה והאלגנטי ביותר גם בתקופתנו. לכ= 503; הלבן הוא הצב= 506; של

שמלת הכלה בכל עת ומקום, שהרי בשעת השיא בחיי האישה, כשהיא רוצה להראות במיטבה היא=

לובש= ת את היפה ביותר. (כיוצא בזה כתב המהר"ל בנתי”= 9;ות עולם נתיב התשובה פרק ז שהלבן הוא=

צבע הטוהר, של התשובה, לעומ= 514; האדום המסמל את החטא. עיי"ש).

כיוצ= א בזה בארכיטקטור•= 2; : המבנה בעל הקווים הפשו= 96;ים הצבוע לבן נחשב לאצילי ולנאה במבני= 01;.

לא במקרה, המבני= 501; הלאומיים בכ= 00; אתר, אותם האמורים לשד= 12; הוד והדר עצמ= 492; ויציבות, הם אלו

המצט= יינים לרוב בחומרי= 01; משובחים, מחד גיסא, אך בעיצוב קלאס= 97; ופשוט, מאידך גיסא. המוטיב

הדומ= יננטי מתאפיין בקווים ישרי= 01; או עגולים "פ= 13;וטים", רק לעיתים רחוקות ימצא= 93; בתבניתם

סלסו= לים מורכבים ומסובכים, הם צבועים בצבע= 97;ם טבעיים בהירים, בלבן או בקרם בדרך כלל.

ארכי= טקטורה זו גורסת כשיטת המהר"–= 0; הנזכרת - "כל דפשיט מעלי טפי" (השווה ראש השנה כו, ב)= .

מכאן סגנון הבניה של יוון העתיקה - הקלאסית, שעב= 512; לרומא והתפש= 96; לימים לפריז, לאירופה

ולוו= שינגטון, בירת ארה"ב באמריקה. כל המטייל בערי= 01; הנזכרות נוכ= 95; שמימי קדם וע= 491; היום -

בחבר= ות הפתוחות, בהן שלט חוק וסדר מחד גיסא ויכ= 493;לת ביטוי של עצמ= 492; והוד מאידך גיסא, רווח

אותו הסגנון. מכאן הדמיון בין הפנתיאון והאקרופולי–= 5; באתונה : הקולוסאום והפורום ברומא בתקופ= 92;

הקלא= סית העתיקה ובין בניני הפאר ש= 489;פריז של האוזמן מהמאה שעברה, על שדרותיה ה= 512;חבות

וכיכ= רותיה המרהיבים, עד היכלי השיש הלבנים הניא= 93;קלסיים של המבנים הלאומיים בוושינגטון די. סי.

(ראה –= 8;' האזרחי, הפעילות המתבוננת, ירושלים תשכ&quo= t;ה, עמ' 32).

המסוב= ך והמורכב באסתטיקה

רעיון היופי אמנם לבש צורות שונות מתקופ= 92; לתקופה וממקום למקו= 01;. אנו מכירים סגנונות אמנותיים<= /p>
בבני= ה ובקישוט הנחשבים ליפים אע"פ שאינם תואמי= 01; את ההגדרות ש= 500; פשטות. אדרבה סגנון

הבאר= וק והרוקוקו וכ= 03; האמנות האסלאמית וז= 93; של המזרח מצטיינים בסלסולים מורכבים - בפיתוחים<= /p>
מסוב= כים ומלאי פרטים קטנים. אלא שאותם סגנונות לא זכו לאריכות ימים, להכרה ולתפוצה

בינל= אומית כמו הסגנון הקלאסי. לא במקרה הפך הב= 497;טוי "קלאסי", שפירושו המילולי - "שייך לתרבו—= 4;

היוו= נית רומית הקדומה", לשם נרדף לדבר בן אלמוות מבחינת יופי. ובאמת הבארו= 11; והרוקוקו<= /p>
התפת= חו באירופה בתקופות "חשוכות", כאשר הישרות והחופש לא הי= 493; מהתחושות המאפיינות א= 14;

הלך הרוח של הדור. אף הסלסולים המזרחיים רמזו לרוב לאווירה מפותלת, ערמומית ומסתורית. "ח= 03;

המקו= ם על יושביו" כולל סגנון ארכיטקטורה ולבוש. האנשי= 501; ורוחם עיצבו את אלו, ואלו הזינו בזיקת

גומל= ין את אופי יושב= 497; המקום. (סימן לדבר : כשיוסף, היפה בין שבע= 514; הרועים, מנהיגי האומ= 92;,

מסלס= ל בשערו הוא מאבד לשעה קל= 492; את עולמו, את י&= #1493;פיו הרוחני...)

ואכן קיים דמיון עמוק בין תפיסות מסוימות של ה= 497;הדות ובין התרבות היוונית הקלאסית. לא במקרה

&quo= t;חכמי העמים" הנזכרים בחז"ל הם חכמ= 97; יוון, וההתפע= 500;ות מחכמתם לא נוצרה כלפי חכמת עמים=

= 88;חרים. אף הערכת הרמב"ם את אריסטו ואחרים את אפ= 500;טון אינה מקרית. על זאת אמרו חז"ל

&quo= t;יפיפיותו של יפת באוהל= 497; שם". ולכן לא ניתן לתרגם ספר תורה אלא ליוונית בלב= 91; (מגילה ט, ב). אם=

= 89;חיצוניות עסקינן אז רק זו של יוון ראויה להערכ= 92; - אם ירושלים עוסקת ביופי, אז היא מייבא= 514; אותו

= 02;אתונה.

"פשטות" כשיטת לימוד
המהר"ל, לשיטתו בהערצת ה"פשטות", הפ•= 8; ללוחם גדול נגד שיטת הפלפול שרווחה בדור= 93; ופעל

למען החזרת עטרת הפשט ליושנה. מכאן תביעתו ללימוד מסוד= 12; ברוח המשנה באבות (פרק ה

משנה כא) - מקרא, משנה ורק אח"כ גמר= 88;. ומכאן המלצת= 93; להצטיינות בידיעת המשנ= 92;. (ראה דבריו

הנחר= צים ב"דרך החיים" פרק ו בסוף הסברו למ"ח ד= 89;רים שהתורה נקני= 14; בהם. ראוי לציין שתלמידו

המוב= הק, רבי יום טוב הלר, חיבר את "תוספות יום = 96;וב" על כל המשניות, בהשראת רבו. ראה לשונו=

בפתי= חה: "ואחרי שנתחדשה ההלכה ושומה הייתה זאת מא= 514; רבנו הגדול זלה"ה להתאס–= 7; ולהתחבר

חבור= ות חבורות ללמו= 91; המשניות"). המהר"ל, שראה = 488;ת המורכב והמסולסל כהיסחפות מיותרת

ומבל= בלת, שמרחיקה את האדם מהכרה בהוד הבריאה = 493;בנוכחותה הברורה של האלוקות, הול= 498;

אפוא לשיטתו גם בענייני לימוד תורה.

בלימ= וד כביופי - האידיאל מצו= 97; בישרות הנובעת מה"פשטות". כ–= 0;ל זה תקף לכל תחומי החיים,

= 89;חינת: "לא ברעש ה' אלא בקול דממ= 492; דקה". ואכן מו= 513;ג ה"פשטות" מפרנס בכתבי רבינו המהר"–= 0;

= 06;ניינים רבים. (ראה לדוגמא: הסבר עניין השמח ב= 495;לקו, ב"דרך החיים" לאבות פרק ד משנה א; מידת

= 92;ענווה, ב"נצח ישראל" פרק יב וב"נתיבות עולם" נתיב הענווה פרק ב; עניין בושת הפנים, שם; נתיב

= 92;תשובה פרק ה ועוד הרבה).

&quo= t;פשטות" ואחדות - "ראשית"
כבר אמרנו שבמשנ= 14; המהר"ל ה"פשטות" מהווה אמת מידה לא רק ליופי אלא גם לאמת ולטוב=

הגדר= ה מאחדת לכל התחומים נית= 03; לנסח על פי דבריו ב"נצח ישראל" )פרק ג(. שם נידון המושג

"ראש&= #1497;ת", שמופיע בהקשרים רבי= 01;: תורה, ישראל, תרומות, ביכורים ועו= 91;. ראשוניות מזוהה שם עם

קדוש= ה, באשר היא מבליטה את הקשר בין הצורה ליוצר= 92;. המתבונן בראשוני או המצליח לחשו= 07; את

הראש= וני - משול לצופה בלידה. הוא עד למצב שבו העו= 500;ם קשור בחבל הטבור לבורא, בקשר שניכר=

גם אחרי הניתוק. לכן הבכור, הראשון, מקוד= 513; מאחיו, באשר אצלו ניתן לזהות את האל= 493; קי בתוך

החומ= ר. בואו לעולם וקיומו מבטאים קירב= 92; למצב הטרום לידתי. בספרו= 514; הקבלית ה"עולם הנברא"

סובל מ"היעדר" מדומה של הבורא. )"עולם&qu= ot; לשון היעלם(. עבודת האדם היא בהשבת האבדה

לבעל= יה - בחשיפת האלוקות בבריאה. עליו לגלות את השכינה בתוך ההעלם.

הרא= 513;ית קדושה, באשר אצלה מתגלית החוליה המקש= 12;ת בעליל בין התוצאה והשורש. רעיו= 503; זה של

= 95;שיפת הראשית, הוא הרעיון של גילוי הטוב והיפה "בפשטות" דווקא. הפשוט, כהיפוכו של המורכב,

= 02;צהיר שהדבר טרם הסתבך- הסתרב= 500; בעקבות מגע מ= 512;ובה של ידי אדם עסקניות. הפשוט עדיין

= 13;ומר על טל הבריאה, על הוד הקדומים האלוקי. לכן הוא יפה מהכל ולכן הוא גם מייצג את האמ= 514;

= 00;עומת המורכב. לשון אחרת :ה"ראשית" הי”= 8; תווית ההיכר של האלוקי, באשר האלוקו= 14; מבטאת

= 88;חדות מושלמת. כל דבר בבריאה, ככל שהוא מקר= 489; אותנו אל גילוי האחדו= 14; - כך הוא מיטיב לגלות

= 88;ת הטוב את האמת ואת היפה בבריאה. הן מקור כל הטוב כמו מקור כל היפה הוא בו יתברך,

= 93;היצירה האנושית בגדלותה היא תמיד בגילוי = 513;כינה - בחשיפת האחדות העוברת כחוט השני בכל.

מקבילות אצל שאר חכמי ישראל

רעיונות דומים לאלו שלעיל בהגדר= 14; היופי מופיע= 97;ם במקורות נוספים. נציי= 503; אחדים מהם. חז"ל הגדירו=

יופי כגורם משמח, מענג, ואולי אף מפנק ומגר= 492; במובן שלילי: "שלושה מרחיבים דעת= 93; של אדם,

דירה נאה אישה נאה וכלים נאים" (ברכות נז, ב ור= אה חידושי אגדו= 14; מהרש"א שם). אלא שהמהר"ל=

עצמו כבר הבחין בי= 503; יופי גשמי ורוחני (חידושי אגדו= 514; נדרים נ, ב). יופי רוחני הוא מעלה גם אם בא

לענג את האדם. וכן כתב הרש"ר הירש (בפירוש= 493; לבראשית ב, ט) : "על ידי היופ= 97; שהטביע ה' בטבע

יבא האדם לשמוח ביופי המוסרי". באופן כללי ס= 489;ור הרשר"ה שהיו–= 8;י ה"פנימי" הוא דווקא היופי

הטבע= י, כנראה מפני שיד הבורא ניכרת בו. ובהתאם הוא ממשיך (שם) "הרגשות הנותנות... שמחה

בהרמ= וניה שבטבע קרובי= 01; לאלה המכתיבים סד= 12; והרמוניה במוסר". כיוצ= 88; בזה בפירושו (שם כג, א)

אודו= ת יופייה של שר= 492; אמנו, שחז"ל השוו לזה של ת&#= 1497;נוקת בת שבע, (ראה גם רש"י שם): "היופי

מייח= סים לתינוקת, היופי הטבעי ולא היופי המ= 500;אכותי". הגדרת יסוד באסתטיקה מצינו אצל הראי"ה

קוק=

"מש= 08;ט היופי הוא קיבוץ חוקים נפרדים אל מערכה אחת וסידור מקבי= 00;
("עין איה&q= uot; חידושי אגדו= 14; ברכות ו, מו). הגדרה זו דומ= 492; ל"ראשית" שהזכרנו, מוש= 490; המבאר אצל=

המהר= "ל את התגלות ה' בפרטים, מושג שתקף גם בהגד= 512;ת יופי. הגדרה דומה, מעמיקה יותר, נותן

ליופ= י מו"ר הגר"י הוטנר:

"ענינו של כל יופי הוא בסו= 491; הקצב בין תנועות מתחל= 08;ות, או בסוד ההתאמה בין יסודות

= 02;תחלפים, עד שהקצב וההתאמה הופכים את החילוף עצמו להיות חלק מן שלמות אחת.

= 97;ופייה של המנגינה הוא בקצב תנועות הקול המתחלפות מן העוז אל הרוך... יופייה של=

= 92;תמונה הוא בהתאמה השולטת בין היסודות השו= 04;ים של חלקיה". והוא מסכם: "לעומת

= 06;ומק החילוף... בין יסודות ההרכבה, כן... יגדל היופי הבוקע... מהתאמתם ומהקצב השול= 96;

= 89;הם". (פחד יצחק" חנוכה ז, ד).

מ&= #1511;בילות בפילוסופיה הכללית
הגדרת היופי כזיו המימד האלוק= 97; (דומה לעניין &#= 1492;יופי הפנימי בלשו= 03; חכמינו) כבר מופיעה בכתב= 97;

אפלט= ון ובמיוחד בדברי פלוטינוס (אניאדס חלק א ספר ו). המשיך לפתח כיוון ז= 492; יהודה אברבנאל בן=

הרינ= סנס. אולם מי שניס= 495; תיאוריה המאחדת בין מושגי האסתטיקה, ההגיון והמוסר, וכיוון בזה לגישה

שהזכ= רנו, היה הסופר בן המאה העשרים, אלדוס הכסלי (במאמרו המבריק, " האחדות שבשונות",<= /p>
Variety = in unity, מקראה לבתי ספר באנגלית, מש' החינוך, תשכ"ו). הוא מגיע למסקנה שהסד= 12;

והאר= גון המאוחד הנחשפים בתו= 98; מגוון של פרט= 497;ם חסרי קשר ואנדרלמוסי•= 2; לכאורה - הם הבסיס

למכנ= ה משותף כזה. (עצם הרעיון כמגדיר יופי גרידא כבר מופיע אצל ראשון האסתטיקנים ביוון

הקדו= מה, הארקליטוס. ראה ש' צמח, על היפה, תרצ"ט, ע&#= 1502;' 216 ואילך, והם ה–= 1; דברי הרב קוק

וגם הבסיס לדברי הרב הוטנר לעיל, אם כי האחרון הרחי= 89; את ההגדרה. אלא שהכסלי הוסיף

בפור= שו הגדרה זו גם על תחומים אחרים, כאמור).<= o:p>

המוט= יב החוזר בצלילים המורכבים, הק= 493; העובר כחוט השני בגושי בטון של בנין המידות, הסדר

והאר= גון החד של תווי פנים המתמזגים יח= 91; - הם המהווים את היפה: במוסיקה, בציור, בפיסול,

באדר= יכלות ובהדרת פני אנוש. ההגדרה המעניקה משמ= 06;ות בהירה למכלו= 00; של עובדות - היא ההגיון=

בהתג= למותו הן בתחומי הרוח והן במדעים המדו= 97;קים. וסימן לדבר : הביטוי "לפשוט ספק", שענינו

השגה בהירה בנושאים מבולבלים לכאורה. (הכסלי חולק כנראה על הפילוסוף הצרפתי בן דורו -

א' ברגסון, המפריד בין עקרונות הלוגיקה המדעית ובין אלו של האסתטיקה. רא= 492; האנציקלופד•= 7;ה

העבר= ית ערך אסתטיקה כרך ה' עמ' 69). הכסלי, שלא היה מבני ברית, בודאי שלא למד את

המהר= "ל. אבל דומה שכיוון לרעיונותיו, לפי הסברנו. אותו קו משווה, אותה אחדות, הפולחים מבע= 91;

למכל= ול של הפרטים אינם אלא ה"אחד" של המהר"ל המתגלה למתב= 93;נן המאמין. האמן הגדול, כחברו

הלוג= יקן המעמיק, אינן אלא אלו שזוכים לשבי= 89; אור מאותה "ראשית". בשרטוט האחדות ובגילויו הם

חושפ= ים גם את האמת וגם את היופי האלוקיים שב= 89;ריאה. לכל הדעות אי= 503; אנו צריכים להתאמץ יותר

מידי= . דיינו אם נזכה לגלו= 514; את האמת והיופי הנמצאים במצ= 97;אות מששת ימי בראשית. אין יפה מגילוי=

השור= ש האלוקי בהוויה.